<h1>ספר התרומות שער מ"ט חלק ט"ו</h1>
<h2>דף לו.</h2>
והיכא דתפיס בכלי של חברו בלא עדים וטען שבחובו תופס שהמוחזק נשבע עליו בכדי דמיו ונוטל, אם הדבר [ש]מוחזק בו אינו שוה אלא פלג ממה שהוא תובע בו לשומת בקיאין והוא אומר אחזיק בו ואטלנו בממוני דלדידי שוה מה שאני תובע עליו, בהא ודאי מסתברא דאע"פ דשאר לוה אינו יכול לומר למלוה אסלק אותך מעל קרקע זה [בשוויו] ויכול לומר לו המלוה או תפרע לי כל ממוני או אחזיק בקרקע זה שלך עד שתפרענו, הא לא דמי לשאר לוה, דהכא לוה לא קא מודה ליה מידי דאיהו מהימן עילויה בכדי מאי דתפיס, הלכך מסתיא דמהימנינן ליה בשוויו מטפי משוויו לא מהימנינן ליה, הלכך פרע ליה כמה דשוי לכ"ע ושקיל דיליה. ויש חולקין דאפילו מלוה לא מצי לעלויי בדמי יתירי. וראייתינו ההיא דגרסינן בירושלמי פרק (אלו נערות) [נערה שנתפתתה הי"ג] ההיא איתתא דהות פורנא עשרין דינרין והות תמן חד ביתא דהוה טב עשרה דינרין, אתא עובדא קומי ר' חנינא אמר ייבון ליה ביתא או ייבון ליה עשרין דינרים, אמר רב מונא מכיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינרין כמאן דלית ליה פורנא אלא עשרה דינרין הוא, מכאן ואילך היא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היתומים. והלכה כרב מונא, דבהכי אסתלק עובדא. וליכא למימר הכא כדאמרינן התם בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"א ע"ב] גבי [לוקח] דמעלה לב"ח ואמר אי שויא לך אלפא לחייב ואי לא שקול אלפא ואסתלק, ופסקינן דהדין עם הלוקח, דשאני התם [דלית] ליה פסידא לב"ח בעלויי [דלוקח], דאלפא יהב ואלפא שקיל, אבל כל היכא דאיכא פסידא להאי כגון [דלא] קא מודה ליה מידי לעלויי לא מצי, וכדאמרינן בפרק מי שהיה נשוי [שם צ"א ע"א] אי אמרו יתומים הרי אנו מעלים על נכסי אבינו יתר דינר אין שומעין להן, ומפרש טעמא בגמרא משום דקא מפסדי לאחריני, אלמא כל היכא דאיכא פסידא להאי לא מצי אידך לעלויי. אבל הרמב"ן ז"ל תפס מלוה וזה אשר כתב, אית ליה למלוה למימר ולדידי שוה לי, והירושלמי שהביאו לראיה דרך אחרת יש לו, ועל השכירות מדור אלמנה נאמר, שכך הוא בגמרא שלו, רבי אלעאי שם בית [מהו] א"ל היורשין שוכרין לה בית, מכאן ואילך היא אומרת קרקע וכו', והכא פרשנוהו בארוכה על דעת ראשונים ועל דעתנו שיש לנו מחלקת בשכר מדור של אלמנה מ"ט אינו ענין לדין זה. ותמה על עצמך היאך כתובה של אשה זו בלבד היאך דמיו של בית זה בלבד, אלא על השכירות נאמר. וכן כתב הגביר ז"ל במדור אלמנה. [ו]לענין הדין ארעא [מלוה] משתעבדא, וכי אית להו זוזי ללוקח או ליורש לסלקו בפרעון כל חובו מסתלק, ואי לא יכול לומר לדידי שוה לי. והראיה שהביאו אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין וכו' אדרבה מינה סבירא ההיא סברא, דהתם קאמרינן דלא מצי לוקח לסלוקי לבעל חוב בזוזי אלא משום דלית ליה לבעל חוב פסידא, ולטענה דאי שויא לך אלפא לחיי ואי לא שקול חובך ואיסתלק דמיא, אך שמעתא היא דקי"ל דמצי לוקח לסלוקי לבעל חוב בזוזי, ומינה אילו אמר בעל חוב שויא לי ולוקח לא בעי למפרע כל חובו הדין עם הבעל חוב, ע"כ. אבל מצאתי תשובת הראב"ד ז"ל שאינו הולך על הדרך הראשון. וזה טופסה, ראובן חייב לשמעון מנה בשטר ומת ראובן והניח קרקע שוה נ' דינרים וכן שוה לכל אדם ולא יותר, ורוצה שמעון לטרפו בחובו, ובני ראובן אומרים אנו ניתן לך מממוננו שלא ירשנו מאבינו נ' דינרים דמי הקרקע, כמו דמי קטינא שלא יוכל לטרפה פעם שניה וכדאיתא בכתובות [צ"א ע"ב], ושמעון טוען לדידי שוה לי מאה או תנו לי מאה או אקח קרקע. והשיב שהדין עם שמעון, וכן נמי בעיזי דאכלי חושלא בנהרדעא דאמרינן יכול לטעון עד כדי דמיהן [ב"ב ל"ו ע"א] אם בא לומר אני אקח העזים במאה לא מפיק מיניה בחמשין דמי העזים, ע"כ. ולא ירדתי לסוף דעתו.
